כל דבר שאתם רואים בקומפוזיציה — טקסט, תמונה, וידאו, צורה, אפקט — הוא שכבה. אפטר הוא בעצם אפליקציה אחת גדולה של חיבור שכבות זו מעל זו. במדריך הזה נכיר את כל הסוגים ומה כל אחד עושה.
שכבה היא "יחידת תוכן" יחידה בקומפוזיציה. כל שכבה היא עצמאית — יש לה התחלה וסוף בזמן, יש לה תכונות (מיקום, גודל, שקיפות), ואפשר להוסיף לה אפקטים.
תחשבו על זה כמו לגו. קומפוזיציה = השולחן. שכבות = חלקי הלגו שמניחים עליו. חלק מתחת, חלק מעל, כל אחד בזמן ובמקום שלו. אפטר פשוט מרכיב הכל יחד ומייצר ממנו וידאו.
בלי קשר לסוג השכבה — כולן חולקות 5 תכונות בסיסיות (Transform):
בחרו שכבה ולחצו: A = Anchor, P = Position, S = Scale, R = Rotation, T = Opacity. שילוב עם Shift חושף כמה יחד (למשל P ואז Shift+S).
בתפריט Layer → New תמצאו את הרשימה. הנה הסבר מלא על כל אחת, לפי סדר החשיבות.
שכבה שמכילה טקסט. לוחצים T, מקלידים. כל תו הוא ניתן לאנימציה בנפרד (Text Animators), אפשר לעצב פונט/גודל/צבע, ואפשר לתת לה Stroke/Shadow.
מתי משתמשים: כתוביות, כותרות, לוגו-טקסט, אייטמים גרפיים מבוססי מילים.
שכבה מלאה בצבע אחד. פשוטה אבל קריטית. משמשת בעיקר כרקע, או כבסיס לאפקטים (למשל Gradient או Noise).
מתי משתמשים: רקעים, מסיכות, Overlays, בסיס לאפקטים גנרטיביים. קיצור: Ctrl+Y.
הכלי העוצמתי ביותר של אפטר למוטיון גרפיקס. בתוך שכבה אחת אפשר לבנות צורות גיאומטריות מורכבות עם Trim Paths, Repeater, Merge Paths, אנימציה וקטורית נקייה בכל רזולוציה.
מתי משתמשים: לוגואים, אייקונים, גרפיקה אבסטרקטית, אנימציות מעגל/קו.
שכבה שקופה לחלוטין שלא מופיעה ברנדר. תפקידה היחיד — לשמש כ"הורה" (Parent) לשכבות אחרות. כשמזיזים את הנול, כל הילדים זזים איתו.
מתי משתמשים: שליטה בקבוצת שכבות, אנימציה של "מצלמה" מדומה, ריגינג של דמויות. קיצור: Ctrl+Alt+Shift+Y.
שכבה שקופה שאפקטים שמחילים עליה — חלים על כל השכבות שמתחתיה. שימושית מאוד: במקום להוסיף אפקט לכל שכבה בנפרד, מוסיפים פעם אחת ל-Adjustment Layer.
מתי משתמשים: Color Grading על כל הקומפ, טשטוש כללי, אפקטים סופיים. קיצור: Ctrl+Alt+Y.
מצלמה תלת-ממדית שמצלמת את הקומפוזיציה. פועלת רק עם שכבות שהפכו ל-3D (יש אייקון קובייה ליד כל שכבה). מאפשרת parallax, zoom קולנועי, ועוד.
מתי משתמשים: parallax scenes, 3D logo reveals, חוויה קולנועית.
מקור אור וירטואלי בתוך הקומפוזיציה. כמו Camera — פועל רק על שכבות 3D. סוגי תאורה: Point, Spot, Parallel, Ambient.
מתי משתמשים: סצנות 3D ריאליסטיות, דגשי תאורה דרמטיים.
כל וידאו/תמונה שאתם גוררים לקומפוזיציה — הופך אוטומטית לשכבה. זה לא סוג נפרד, אלא "Footage Layer" גנרי. לכן כל מה שאמרנו על תכונות משותפות נכון גם לה.
שכבה עליונה בטיימליין = מופיעה מעל שכבה תחתונה בתצוגה. ההיגיון הזה פשוט, אבל יש לו השלכות מרחיקות לכת.
תחשבו על טיימליין כערימת דפים. הדף העליון מסתיר את מה שמתחתיו (אלא אם הוא שקוף חלקית). בהתאמה, אם יש לכם רקע למטה וטקסט למעלה — הטקסט יראה. אם תהפכו — הרקע יכסה את הטקסט.
כברירת מחדל — שכבה עליונה מסתירה את התחתונה. אבל אפשר לשנות את זה דרך Blending Mode (בעמודה מימין בטיימליין, לרוב נסתרת — לחצו F4 לחשוף).
| Mode | מה זה עושה | שימוש טיפוסי |
|---|---|---|
| Normal | ברירת מחדל — מכסה | תמיד |
| Multiply | מכפיל צבעים — מחשיך | להוסיף טקסטורה כהה |
| Screen | הפוך מ-Multiply — מבהיר | אפקטים של אור, ניצוצות |
| Overlay | משלב ביניהם | Color Grading, כיוונוני צבע |
| Add | מחבר ערכי RGB | Glow, Lens Flare |
כשיש לכם 10 שכבות שעובדות יחד — למשל לוגו עם טקסט ורקע — אפשר ל"עטוף" אותן לקומפוזיציה אחת. זה נקרא Pre-compose.
בחרו את השכבות הרצויות בטיימליין, לחצו Ctrl+Shift+C. אפטר ישאל אם להעביר את התכונות פנימה (כן, בד"כ) וייצור קומפ חדש שמכילה אותן.
היתרון: עכשיו אפשר להחיל אפקטים על הקבוצה כולה כיחידה אחת. החיסרון: צריך "להיכנס" לקומפ הפנימית כדי לערוך שכבה בודדת.
קומפוזיציה עם 50 שכבות שנקראות "Solid 1, Solid 2, Text 3" — היא סיוט. שמות נכונים וארגון הם ההבדל בין חובב למקצוען.
לחצו Enter על שכבה כדי לשנות את השם. לא להתעצל — לתת שם מקצועי לכל שכבה ("BG_DarkBlue", "TXT_Title", "NULL_Controller") חוסך שעות עבודה בפרויקט גדול.
בעמודה השמאלית של הטיימליין יש ריבוע צבעוני קטן. לחיצה ימנית עליו פותחת תפריט עם 16 צבעים. השתמשו בזה לקודד ויזואלית את השכבות:
בתוך Shape Layer אפשר לקבץ צורות יחד (Group). זה כמו Pre-compose פנימי — מאפשר להנפיש קבוצה שלמה של אלמנטים יחד.
אם לקחתם הפסקה של שבוע ופתחתם מחדש את הפרויקט — ותוך 30 שניות לא הצלחתם להבין מה כל שכבה עושה — הארגון שלכם לא מספיק טוב. אחרים (ואתם עצמכם בעוד שבוע) הם "לקוחות" של הארגון שלכם.
Parenting הוא המנגנון שמאפשר לשכבה אחת "לשלוט" על שכבות אחרות. זה הקסם של אפטר. אם תבינו את זה — תקצרו חצי מהעבודה.
בעמודת Parent בטיימליין (לרוב נסתרת — לחצו Shift+F4) יש סמל של לולאה קטנה ("פיק-וויפ"). גררו אותו משכבה אחת לשכבה אחרת כדי להגדיר את השנייה כהורה של הראשונה.
כשההורה זז / מסתובב / מוגדל — הילד זז / מסתובב / מוגדל איתו. אבל רק התכונות הגלובליות מושפעות — לילד יש עדיין Position/Scale/Rotation משלו, ביחס להורה.
במקום להנפיש כל אלמנט בנפרד, יוצרים Null Object. מפרנטים את כל 10 האלמנטים לנול. ואז:
זה הבסיס של כל הריגינג המקצועי באפטר.
כשהסקריפט SRT Subtitles Importer שלנו מציע "Group all layers under a NULL parent" — הוא עושה בדיוק את זה. כל הכתוביות מתחת לנול אחד, ואתם מזיזים את כולן יחד בלחיצה אחת.
כל דבר באפטר הוא שכבה. יש 7 סוגים עיקריים, לכל אחד תפקיד ספציפי. סדר השכבות קובע מה מעל מה, מצבי מיזוג משנים את איך הן מתמזגות, ו-Parenting מאפשר להפוך קבוצה שלמה ליחידה אחת שליטה.
זה היסוד. במדריך הבא — נכנס ללב של אפטר: Keyframes. המנגנון שהופך שכבה סטטית לאנימציה חיה.
פתחו קומפוזיציה חדשה. הוסיפו: Solid שחור ברקע, שכבת טקסט "שלום", ו-Null Object. פרנטו את הטקסט לנול. הזיזו את הנול — והתבוננו איך הטקסט הולך אחריו. זה הקסם.